הפסקת אש שברירית נכנסה השבוע לתוקף בצפון. מאחוריה: יותר מחודש של שגרת חירום, ספורטאים ללא תחרויות ואימונים, מאמנים שהפכו לעוגנים רגשיים ואגודות שנאבקו לשמור על דבר אחד- שהילדים ימשיכו להגיע “ילדים שמגיעים אחרי ימים לא פשוטים, מתאמנים, מחייכים, פוגשים חברים ובשביל שעה וחצי חוזרים להיות פשוט ילדים. זה מבחינתנו הכול” מספרת אילנה קרטיש מיוניפייט חיפה
חסן עאמר, מנהל אגודת ECC אופניים הפועלת בין היתר בפרדיס, שפרעם, כפר קרע וכפר סמיע, חווה את תחילת המלחמה ממש בשיא תוכניות הצמיחה. “תכננו לפתוח שלוחה חדשה בכפר סמיע, ילדים נרשמו אבל כל הפעילות הושבתה. גם בשפרעם יש לנו התפתחות אדירה ואז בום אתה חותך לחצי ואתה מאבד את הילדים.”
השלכות המלחמה על המועדון לא הסתיימו שם, נעמה נוי, רוכבת תחרותית של המועדון הייתה צריכה לצאת לתחרות Cape Epic בדרום אפריקה אבל כל הטיסות בוטלו “הביגוד של המועדון לא הגיע, אז היינו צריכים לאלתר עבורה ביגוד לא בצבעים שלנו” מספר חסן “הכל נעשה ממש תחת אש, היא הייתה צריכה לצאת דרך טאבה, שארם, ולמצוא את הדרך הלא קלה להגיע לדרום אפריקה ולהתחרות. זה היה מורט עצבים, תקופה לא קלה עד שהצליחה להגיע ולהתחרות ואפילו לסיים את זה, טופ 10.”
עבור ספורטאים, שחייבים להיות בכושר, להיערך לתחרויות ולעמוד ביעדים ומטרות, המלחמה עשויה לשבש הכל. “אתה מתקרב לתחרות… ואין תחרות, נדחתה. וכן הלאה וכן הלאה, כל פעם נדחות התחרויות, אז אתה לא יודע לאן לכוון, מתי ללחוץ, מתי להרגיע, מתי להרים”. מתאר חסן את התסכול.
הבלבול וחוסר הוודאות שמלווה את ישראל עוד מימי הקורונה, גרמה לחסן להבין שהוא צריך לסגל גמישות ויצירתיות כדי להמשיך ולפעול “בכל בעיה יש הזדמנות, בכל משהו לא טוב תמיד תמצא איזה משהו טוב” מספר חסן “המלחמה לא נותנת להתאמן בצורה רגילה ושגרתית, אז פיתחנו מסלולי רכיבה בחצר האחורי של המועדון. לילדים היה יותר זמן לעזור ולפתח, לנקות ולסדר מקפצות חדשות ומסלולים עם יותר אתגרים לכל הרמות, זה משהו שאולי לא היה קורה בשגרה.”
בחיפה, אילנה קרטיש מאגודת יוניפייט מספרת על שינוי תפקיד יסודי שחל בהגדרת האגודה. “זה כבר הרבה מעבר לחוג ספורט. אנחנו מרגישים שליחות. האגודה נותנת לילדים מסגרת, יציבות, מקום לפרוק ולהתחזק, אם זה פיזית ונפשית. גם עבור משפחות, זה ממש עוגן.”
באגודה עשו הכל כדי להימנע מהפסקת פעילות “השבתה מוחלטת היא מצב שאנחנו מנסים להימנע ממנו בכל מחיר. מעבר לאיבוד כושר, יש חשש אמיתי מנשירה – ילדים שמאבדים את ההרגל או עוברים למסגרות אחרות.
אבל מעבר לספורט, זה גם אובדן של מסגרת חברתית ויציבה. לכן אנחנו עושים הכול כדי לשמור על פעילות, אפילו חלקית, כדי לשמר את הקשר עם הספורטאים. אימצנו מגוון פתרונות כדי לשמור על רצף הפעילות , החל מאימוני זום ותרגילי כושר לבית, דרך אימונים משותפים בין אזורים שונים בצפון ועד הזמנה של ספורטאים מאזורים סמוכים לגבול להגיע להתאמן באזורים שקטים יותר. במקביל, אנחנו מקפידים להמשיך להציב מטרות קדימה ולדבר על תחרויות עתידיות, כדי לשמור על המוטיבציה, תחושת ההתקדמות והשאיפות של הספורטאים גם בתקופה המאתגרת הזו”.
אילנה מספרת שמעבר להיבט הפיזי והטכני באימונים, המאמן נדרש למלא תפקיד הרבה יותר רחב. “האתגר המנטלי הוא הגדול ביותר” מסבירה אילנה “ספורטאי צריך ריכוז, אבל המציאות מסביב לא תמיד מאפשרת את זה. כאן נכנס התפקיד של המאמן, לא רק כמאמן טכני אלא כעוגן רגשי. אנחנו מדברים עם הילדים, מחזקים אותם, נותנים להם תחושת ביטחון ושייכות. עצם זה שהם מגיעים לאימון, פוגשים חברים וזזים, זה כבר נותן להם שקט”.
במועדון החתירה של חיפה, הפועל מתוך שטח הנמל, נאלצו לסגור לחלוטין את הפעילות. ג’לאל עבאס, יו”ר המועדון, מסביר: “אין לנו גם מרחב מוגן בתוך הנמל והחתירה היא תחת כיפת השמיים, אז כמובן שלא לקחנו סיכון”. עבאס מדגיש את המימד החברתי של המועדון כבעל חשיבות שאינה פחותה מהאימונים עצמם “לצד הספורט, יש לנו קבוצה מאוד מגובשת, יש לנו ערבי גיבוש, פעילויות, מאוד אכפתיות, לכל אחד יש רמת חיבור אחרת למועדון.” כמו הרבה דברים בחיים, בכל דבר שלילי, יש גם חיובי, הקשר החזק של החברים מנע בעבר ומנע גם הפעם, במלחמה, את הנזק הכלכלי מסגירה מוחלטת “אחד לא רוצה שהמועדון יקרוס כלכלית, אז כולם ממשיכים לשלם וכעת, כשנחזור לפעילות, נחשוב איך אפשר להקל, אני מניח שניתן הנחה על התקופה שלא פעלנו”.
גם בוריס עמרומין, מאגודת הוקי חיפה, החליט בלית ברירה לסגור את הפעילות לגמרי. אומנם הפעילות אינה תחת כיפת השמיים אבל בפארק הספורטק שבו המועדון פועל, אין מיגוניות. מלבד הנזק הכלכלי מהסגירה, בוריס חושש מהרגע שיפתח בחזרה “חלק מהילדים כבר הודיעו שיעזבו” הוא מספר בעצב.
בוריס רזניק מאגודת כפפות הזהב בנהריה מתאר מציאות דומה: “אין לנו מרחבים מוגנים במועדון, הגעה למקלט לוקחת יותר מדי זמן, אז לא היה לנו אישור לקיים אימונים. כל אחד מהספורטאים מתאמן לבד.”
לעומתם, אגודת הכרמל טניס חיפה הצליחה להמשיך בפעילות בדיוק בגלל גורם אחד: מרחב מוגן. “בזכות זה שיש לנו מרחב מוגן ואנחנו מועדון קטן יכולנו להישאר פתוחים” מספר אודי אש “גם דיירים מבניין שכן, שאין להם מקלט, נכנסו למרחב המוגן אצלנו” לדברי אודי הטניס מילא תפקיד פסיכולוגי משמעותי עבור המתאמנים: “הספורט והאפשרות לקיים אותו עוזר לשמור על נורמליות ושפיות בתוך שיגרת אזעקות לא נורמלית.”
ובכל זאת, על רקע הפסקת האש השברירית, באגודות מודאגים מחוסר הוודאות לגבי תמיכה של המדינה” .לצערנו הרב לא היה שום כיוון, ייעוץ, תמיכה, חל”ת, חיבוק, משהו שאפשר להגיד ‘וואלה מישהו דואג שתישאר בחיים'” מתאר חסן את התחושה במציאות המורכבת הזו. גם אילנה קרטיש מיוניפייט חיפה מרגישה זאת: “הרבה פעמים אנחנו נאלצים ‘להמציא את הגלגל’ לבד, למצוא פתרונות, להתאים מקומות אימון ולספוג עליות. יש צורך גדול יותר בתמיכה ייעודית , גם כלכלית וגם לוגיסטית – כדי לאפשר לנו להמשיך לפעול בתנאים מורכבים כאלה.”
הפסקת האש שינתה את האווירה. לאורך הצפון, אגודות מתחילות לתכנן חזרה לפעילות מלאה, חלקן כבר ביצעו את הצעד הראשון, אחרות ממתינות לאור ירוק סופי. חסן משוכנע שבסופו של דבר, הספורט תמיד מנצח “בסוף, המצב הזה גם מחזק אותנו מנטלית, אנחנו מתעסקים בספורט אז המחשבות הן רק באופניים, זה עוזר לילדים מבחינה מנטלית, לא ללכת לאיבוד”.
אילנה מוסיפה: “יש לנו לא מעט ספורטאים מאזורים שקרובים מאוד לגבול, למרות הקושי, הם מגיעים לאימונים. אחד הדברים הכי מרגשים זה לשמוע מההורים שהאימון הוא “האור של הילד במהלך היום”. ילדים שמגיעים אחרי ימים לא פשוטים, מתאמנים, מחייכים, פוגשים חברים ובשביל שעה וחצי חוזרים להיות פשוט ילדים. זה מבחינתנו הכול”.