כשהענף התחרותי סובל ממחסור במדריכים, קורס חדשני מצליח לשבור את המשוואה: נגישות מלאה, התאמת מועדים לצעירים, מלגות משמעותיות ושיעור השמה מרשים של 75%. עם הסמכה ראשונה מסוגה לוולדרום ורוכבים צעירים שמוצאים את דרכם להדרכה, הרכיבה הישראלית עולה הילוך.

כשליאור שרר (56) עמד בפקקים על כביש 5 בדרך לעבודה, הוא הבין שמשהו צריך להשתנות. “כסף זה לא הכל בחיים”, הוא אומר היום, שמונה שנים אחרי שעזב קריירה של שנים בהייטק והכל כדי להקדיש את עצמו למה שבאמת אהב: אופניים וחינוך.

“אם היית שואל אותי לפני 20 שנה, אז כן, אהבתי מה שעשיתי”, הוא נזכר. “אבל תמיד רציתי להדריך”. היום, ליאור, מייסד ומאמן ראשי של מועדון CSC בראש-העין (Cycling Sport Club ), הוא אחת הדמויות המוכרות ברכיבת האופניים בישראל והרכז המקצועי של קורס הכשרת מדריכים ייחודי שמבקש לפתור בעיה כרונית בענף.

ענף האופניים חווה התפתחות מרשימה בשנים האחרונות, הן בשימוש פנאי והן ברמה הספורטיבית-תחרותית, אולם מזה שנים מתמודד עם מיעוט מדריכים, הדבר נובע ממספר אתגרים מרכזיים כמו רוכבים צעירים שמתגייסים לשירות צבאי, מה שקוטע את ההמשכיות וכן מיעוט הכשרות. “בארץ יש מעט מקומות שמקיימים הכשרות למדריכים” מסביר ליאור “הרוב הגדול מהמשתתפים עושה את הקורס כהעשרה וזהו, לא ממשיך בהדרכה”.

ליאור התחיל לאמן כבר לפני 15 שנים עוד כשהיה חלק ממועדון XTEAM של כרמי ואדווה שרביט. לפני ארבע שנים היה ליאור בנסיעה לתחרויות עם הרוכבים הצעירים שלו באירופה. במעבר בין צ’כיה לגרמניה הוא קיבל שיחת טלפון מהזוג שרביט, הוא עצר בצד הדרך ויחד סיכמו שהם מתחילים לעבוד כדי ליצור את הקורס הזה, “זו סגירת מעגל מדהימה”.

לקח שנתיים לפתח את הקורס והמפתח היה להבין למה קורסים קודמים לא עבדו. יחד זיהו שלושה חסמים מרכזיים לרוכבים הצעירים אותם רצו לגייס: נגישות פיזית, התאמת מועדים ועלות.

“התנאי שלנו היה שגם כיתת הלימוד וגם החלק המעשי יהיו קרובים מאוד לתחנת הרכבת. הם לא צריכים להביא אופניים, יש לנו אופניים במסלול, אז זה רק להגיע”. ליאור שרר על קורס הכשרת מדריכי אופניים

 

“קודם כל אין להם רכב והם לומדים בבית הספר” הוא מסביר “התנאי שלנו היה שגם כיתת הלימוד וגם החלק המעשי יהיו קרובים מאוד לתחנת הרכבת. הם לא צריכים להביא אופניים, יש לנו אופניים במסלול, אז זה רק להגיע”.

גם נושא המועדים קיבל מענה מדויק. הקורס, שמונה 188 שעות אקדמיות, מתחיל באוקטובר ומסתיים לפני אפריל, לפני עונת התחרויות בחו”ל והבגרויות. “בעיניים של אדם בוגר אתה לא רואה את זה”, מסביר ליאור “בעיניים של הרוכבים הצעירים אלו חודשים קריטיים. אנחנו עושים מאמצים כדי שהקורס יסתיים לפני פסח”.

ובעניין העלות, כאן נכנס לתמונה מרכז ‘עוצמה’. “לא בטוח שהיינו מתרוממים בצורה כזו בלעדיו”, מודה ליאור. רוכבים עד גיל 21 ממועדונים המשויכים למרכז עוצמה מקבלים מלגה משמעותית שמורידה את העלות בכמעט מחצית (!)

“הרוכבים, ובעיקר הצעירים שבהם, פוגשים בדרך כלל מספר מאד מצומצם של מדריכים או מאמנים. בקורס, אנחנו מקפידים להפגיש אותם עם מגוון גדול מאד של מדריכים וגישות הדרכה” מספר ליאור.

והמספרים מדברים בעד עצמם. בימים אלו החל המחזור השלישי של הקורס, וכבר עכשיו אפשר לדבר על הצלחה. בכל מחזור השתתפו יותר מ-15 רוכבים, וכמעט 75% מהם כבר מדריכים בפועל. “זה היה הכי טבעי”, מחייך ליאור. “במועדונים חיכו להם וזה פשוט עבד”. ויש גם חדשנות: לראשונה בישראל, הקורס מעניק הסמכה להדרכה גם בוולדרום, זירה סגורה למרוצי אופניים.

ליאור, ששימש בעבר כאחראי תחום ילדים ונוער באיגוד האופניים וכיום מאמן נבחרות הקדטים, רואה בתפקידו משהו עמוק יותר מאימון טכני. “אם שואלים אותי מה אני עושה, אני עוסק בחינוך”, הוא אומר “אני אוהב לעבוד עם נוער, כי זה המקום שבו אתה מעצב אותם מילדים שרוכבים על אופניים לרוכבי אופניים, לספורטאים. זה לא רק טכני, זה גם ובעיקר, חשיבתי. זה קצת כמו להיות הורה”.

הוא מתאר נקודה ייחודית של ענף הרכיבה: “בכדורסל, אם הילד עייף ולא ירד להגנה, החברים שלו יכעסו עליו ובזה זה נגמר. באופניים, הילד עייף והקבוצה מתקדמת, הוא לא יכול להוריד קצב, הוא יהיה עם הקבוצה וזה לוקח אותו לקצה, הוא פוגש את הגבולות של עצמו באופן די תדיר. החוויה היא שלא מפסיקים כשקשה”.

“בכדורסל, אם הילד עייף ולא ירד להגנה, החברים שלו יכעסו עליו ובזה זה נגמר. באופניים, הילד עייף והקבוצה מתקדמת, הוא לא יכול להוריד קצב, הוא יהיה עם הקבוצה וזה לוקח אותו לקצה”

 

גם בקורס עצמו, ליאור מקפיד על גישה חינוכית פתוחה. “שום דבר שאני אומר לא קודש”, הוא אומר לחניכיו. “תשאלו ותפקפקו. אין לי את השיטה הכי טובה. ואם יש משהו שאני לא יודע, אני אומר שאני לא יודע, הולך ובודק וחוזר עם תשובה”.

עם מועדון משגשג, קורס פורץ דרך, תחרויות אופניים שהוא מארגן ותפקיד באיגוד, ליאור מרגיש שהגיע למקום שאליו שאף. “אני עושה מה שאני אוהב”, הוא מסכם. והענף, נראה, נהנה מכך לא פחות.