מהתעמלות אומנותית בגיל 9 ועד פטנק בגיל 71, תשע ישראליות משבעה עשורים חושפות את הסוד שמניע אותן להתמיד בעולם הספורט. כשהעולם חוגג שוויון אולימפי היסטורי בפריז, הן מוכיחות שגיל, דעות קדומות ואפילו מלחמה לא יכולים לעצור אותן. מסיפור העלייה והנפילה של שרה אברהם שחזרה לזירה אחרי אוקטובר, ועד לספורטאיות שמשמשות השראה לבנותיהן – זהו סיפורן האמיתי של נשים שלא מחכות לשינוי, אלא יוצרות אותו

המשחקים האולימפיים בפריז בשנה שעברה יזכרו כנראה לדורות, לא בגלל ההישגים או השיאים שנשברו, אלא בגלל שזה היה רגע מכונן במהפכה חברתית עולמית שהתחילה ב-1896 במשחקים האולימפיים באתונה, בהם נשים לא הורשו להשתתף, והגיעה עד למשחקי פריז, בהם לראשונה, כמות הספורטאיות הייתה שווה לכמות הספורטאים שהשתתפו. לא צריך ללכת 130 שנה אחורה, רק לפני 45 שנים הנתון עמד על 21.5% נשים בלבד מסך המשתתפים.

בישראל, אנחנו עדיין צריכים לסגור פערים מול העולם, אבל הספורטאיות שנציג לכם כאן, בכתבה, לא נותנות למספרים או דעות קדומות להכתיב להן את משיכתן לספורט. למעשה הספורט הוא חלק בלתי נפרד מחייהן.

תשע נשים משמונה עשורים משתפות מה מוביל אותן לעסוק בספורט.

עשור 0-10

מיקה רוסו בת ה-9 מתאמנת כבר שלוש שנים באגודה להתעמלות אומנותית כפר סבא, אחת האגודות הוותיקות בענף. היא משקיעה את כל כולה כדי להשתפר “אני אוהבת להתאמן בעיקר בשביל הכיף וההרגשה הטובה שזה נותן לי. אני נהנית לבלות שעות על המשטח עם חברות שהן כמו משפחה ולהרגיש חזקה ובריאה”.

 

עשור 10-20

נטע סולומון (17) מטאקוונדו דרקון הזהב באשדוד, לוקחת חלק גם בתוכנית ‘עוצמנהיגות” להתפתחות אישית והישגית. “הדחיפה הראשונה לספורט באה מההורים שלי” היא משתפת בכנות “הם רצו להעלות לי את הבטחון העצמי ולהפוך את עולמי לעשיר יותר. עם הזמן זה פשוט הפך לאהבה. האדרנלין, החברים, הניצחונות הקטנים ואפילו ההפסדים. היום הספורט הוא חלק בלתי נפרד ממני וממי שאני”.

יולי מישינר (19) ממרכז עוצמה פתח תקווה היא אחת ההבטחות של ישראל בג’ודו העולמי. אלופת ישראל בקטגוריית 78 ק”ג ומעלה, היא גם אלופת אירופה עד גיל 23. “תחושת הסיפוק ומימוש היכולות שלי גורמים לי לאהוב, להתאמן ולהתחרות בספורט שאני עושה” היא מספרת “גם כשיש רגעי משבר באימונים או תחרויות לא מוצלחות, עדיין יש את המחשבה למה אני עוסקת בספורט שלי ואיזה פרחים זה יצמיח בעתיד”.

 

עשור 20-30

משי רוזנפלד מאגודת עוצמה MMA ישראל רק בת 24, אבל המדפים בביתה עמוסים מדליות וגביעים. אחת הספורטאיות הבולטות בג’ו ג’יטסו היא סגנית אלופת אירופה לשנת 2024. “מהילדות שלי אני מתעסקת כל הזמן בספורט ותנועה. בהתחלה זה היה כדרך ביטוי, הייתי חייבת להיות בפעילות כל הזמן, להוציא החוצה את מה שיש בפנים, ועכשיו זה פשוט עושה לי הכי טוב לגוף ולנפש”.

 

עשור 30-40

שרה אברהם (30) מרוגבי “לביאות ירושלים” עלתה לארץ מהודו, כבר בנערותה היא הייתה אצנית בקבוצת ריצה והלכה בדרכו של אביה, ספורטאי שהיה לו חשוב שהיא תמשיך את דרכו. כשעלתה לארץ היא נכנסה לעולם האיגרוף התאילנדי ואפילו נבחרה לייצג את המדינה בנבחרת ישראל. “התאמנתי כל יום ונסעתי לתחרויות בעולם, בגיל 24 פרשתי בעקבות שחיקה”. לשרה לא היה חשק להתאמן יותר ולעסוק בספורט, אבל משהו השתנה השנה “אחרי שהתחילה המלחמה ראיתי חיילים רבים, צעירים ממני, שאיבדו ידיים ורגליים, הבנתי כמה אני מבורכת שיש לי את הבריאות שלי ואת שתי הרגליים שלי
והתחלתי לרוץ, מיוני 2024 רצתי כל יום 5 ק”מ, והכושר שלי התחיל לחזור אליי. אחרי הכל הייתי ספורטאית תחרותית למשך עשור”.

לילה אחד ראיתי באינסטגרם את נבחרת הרוגבי גברים באוסטרליה וחשבתי שמעניין איך אהיה בענף הזה. כל חיי שמעתי על רוגבי אבל לא חשבתי לשחק. בעלי אמר לי ‘פשוט תנסי’. היכולות האתלטיות של שרה באו מהר מאוד לידי ביטוי ולא בלבד שהיא משחקת ב”לביאות”- קבוצת הנשים מירושלים, היא גם החלה להתאמן בנבחרת ישראל.

 

עשור 40-50

לקטי סול (41) שמתאמנת באגודת MR-Scorpion Martial Arts הייתה תמיד משיכה לספורט, בשנות ה-20 היא התאמנה באומנויות לחימה, הפסיקה קצת וחזרה שוב בשנות ה-30. כעת זו הפעם השלישית שהיא חוזרת ואיך לא, בג’ו ג’יטסו “אני טיפוס שמאד אוהב ספורט” היא מעידה על עצמה “אבל אם זה רק לרוץ או לעשות רצף של פעולות לשם הכושר, זה משעמם אותי מהר מאד. בג’ו ג’יטסו ברזילאי לעומת זאת, יש סוג של משחק חשיבה שצריך לפצח אבל עם הגוף. לי זה יוצר עניין ואתגר כי זה משלב  מנטלי, פיזי וטכניקה באימון אחד. חוץ מזה זה ספורט סופר אינטנסיבי ועובד על כל הגוף” היא מסבירה ומיד מוסיפה “וזה יותר כיף מפילאטיס”.

 

עשור 50-60

הספורט עוטף את ענת שרר (54) מכל כיוון, גם בגלל שזה “חלק בלתי נפרד משגרת חייה” כפי שהיא מגדירה זאת וגם בגלל שהיא נשואה למייסד מועדון רכיבת האופניים CSC שהוא גם מאמן ראשי. “האופניים לוקחים אותי לטבע ובחברת רוכבים נוספים , הופכים את זה לכיף אמיתי. חוץ מזה אני נשואה למאמן, איזו ברירה כבר יש לי?” היא צוחקת

 

עשור 60-70

שרהלה אבירם חרל”פ (69) מאגודת באולינג חיפה “צ’יק בול” היא האחת הדמויות הבולטות בבאולינג בישראל ומשחקת גם בנבחרת ישראל. מקפידה על כל אימון ומשחק מזה 35 שנה “יש התרגשות לפני כל מפגש, אם זה אימון או תחרות, יש הרגשה עילאית עם כל החברותה” היא מספרת “למרות התחרות על המסלול יש חברות מדהימה, זה משחק מאתגר מאוד, זה כיף וממלא”.

 

עשור 70-80

“הספורט בשבילי זה דרך חיים” מצהירה פנינה ימיני (71) שמשחקת בקבוצת פטנק תל אביב. הפטנק הוא משחק כדור שמקורו בצרפת ומשלב יכולת חשיבה וריכוז, קורדינציה וטקטיקה. “אני מאוד תחרותית ונהנית מההצלחות שלי” מבהירה פנינה “אני מאתגרת את עצמי בזמן אמת, חווה חוויות משותפות עם אחרים בקבוצה ומהווה דוגמא לנשים אחרות להעז ולפעול בתחומים שמעניינים אותן.”

 

כל אחת מהספורטאיות בכתבה מוכיחה עוצמה בדרכה, כל אחת מהן, מבלי להתכוון או לחשוב על כך, מחוללת שינוי ומשמשת דוגמא לסובבים, ובעיקר לסובבות אותה. ההקרבה, ההשקעה והמסירות היומיומית, החתירה למצוינות והישגיות, ההתגברות על אתגרים והמחויבות הבלתי מתפשרת הופכות אותן לספורטאיות עם ערך מוסף חברתי ומנהיגותי.