רגע לפני שמועדון ‘עוצמה’ מודיעין מציין 30 שנות פעילות, זוכה קבוצת הילדות בדאבל היסטורי ענק. הקבוצה, שהייתה קרובה לליבו של מייסד המועדון, שמעון סלל רוה רודריגז, מבטאת את כל מה שהוא האמין בו. כוחו של המועדון אינו נמדד רק בלוח התוצאות, אלא בקהילה האנושית שנבנתה. “הוא לא כאן, אבל הפירות של העבודה שלו נקצרים מדי יום” משתפת בתו לייה.
בשריקת הסיום של גמר ליגת ה-JR WNBA, שבו ניצחה עוצמה מודיעין “נועה” את הפועל כפר סבא, רגשות מעורבים הציפו את לייה רוז מגן. מצד אחד שמחה עצומה על הניצחון ההיסטורי ומצד שני תחושת החמצה על כך שאביה, שמעון סלל רוה רודריגז ז”ל, מייסד המועדון, לא נמצא שם כדי לחוות את הרגע הזה. “הכל התערבב, מצד אחד התרגשות גדולה כשהפירות על העבודה של כל השנים בהן הוא היה חי, מתחילים להיקטף, מצד שני, הוא לא כאן”.
קבוצת הילדות “נועה” של עוצמה מודיעין סיימה את העונה הכי טוב שניתן, דאבל היסטורי הכולל את גביע המדינה ואליפות המדינה. קבוצה שבה הכל התחבר, ועל המקהלה הנפלאה הזו אחראים המאמן רועי יאמין ומנהלת מחלקת הנערות, ברוריה הדר, שהייתה שם בתחילת המסע לצד שמעון, חוותה את הרגע הבלתי נשכח הזה ומציינת: “הקבוצה הזו מאוד מיוחדת. זיהינו בה פוטנציאל כבר מגיל צעיר. היו לנו ארבע, חמש שחקניות כבסיס ולאט לאט הצטרפו עוד בנות מהחוגים, מליגת בתי ספר, מחברות. מה שקרה זה שכל אחת שהצטרפה הייתה טובה במשהו אחר אז היו לנו שחקניות מובילות שמשלימות אחת את השנייה”.
את יכולה להניח את האצבע על הרגע שבו ידעת שזו קבוצה שיכולה ללכת עד הסוף?
ברוריה משתפת: “בעונה שעברה שיחקנו בסיבוב הראשון מול יריבה חזקה והפסדנו בנקודה או שתיים. בסוף אנחנו והם עלינו לג’וניורWNBA . כשפגשנו אותן בג’וניור, יצאנו למשחק חוץ מולם ורוב השחקניות היו בכיתה ז’ ומעט מכיתה ח’ והבנות אמרו ‘אנחנו מנצחות את המשחק הזה’. הן עלו והן נלחמו ובאמת היה צמוד לאורך המשחק. בערך שמונה דקות לסיום, היינו בפיגור 8 או 10, משהו כזה, והבנות נלחמו, לא ויתרו לרגע ובסוף ניצחנו אותם. זה הרגע שהבנתי באמת איזה פוטנציאל גדול יש לקבוצה הזאת. הבנתי שהשנה הבאה תהיה השנה שלנו, שנוכל באמת ללכת על הסוף, זה היה ממש רגע מכונן.”
לייה משמשת כיו”ר המועדון. היא אמנם לא שיחקה כדורסל מעולם, אך מתוך חיבור עמוק לאביה, קפצה למים העמוקים של הניהול כדי להמשיך את מפעל חייו. לייה מספרת, “הקשר ביני לבין אבא שלי היה קשר מאוד אוהב ומיוחד. העובדה שלא התחברתי לכדורסל מעולם לא פגעה בקשר עם אבא שלי, ההורים שלי תמיד האמינו ביכולות וברצונות של כל אחד מאיתנו וזה היה מאוד מורגש”.
“נכנסתי לזה תוך ידיעה שיש לי צוות מדהים שמוביל את המועדון. המעורבות שלי במועדון היא בעיקר באספקט הניהולי – ניהול התקציב, הכספים, התמיכות, ובכללי הבירוקרטיה. לביא חלפי (מנכ”ל המועדון) ואני פועלים בשיתוף פעולה מלא, כאשר הוא הפנים של המועדון, המוביל שלו והאיש שנמצא בשטח. לביא עובד במועדון כמעט 20 שנה וכמו כל אחד מחברי ההנהלה הוא חלק בלתי נפרד. אני מאוד גאה במה שאנחנו עושים ביחד – ממשיכים לפתח, לחלום ולהגיע רחוק.”
אומרים שאם יש משהו שבעלי קבוצה חייבים לבוא איתו למועדון זו אמונה. ספרי לי על ההיבט הזה של אבא שלך, כמה אמיתי הייתה האמונה שלו שהמועדון יכול להגיע רחוק
“אבא שלי היה איש של אהבה לחיים ולספורט והלך רחוק עם האמונה שלו במועדון ובאנשים. לפני שהיה הבעלים של עוצמה מודיעין הוא עסק בייעוץ השקעות, והחליט לקחת על עצמו את הניהול של עוצמה על אף שזה היה עולם פחות רווחי, אבל זו הייתה האהבה האמיתית שלו. הוא השקיע בו את האמונה ואת הלב וכל חייו עסק בפיתוח ובצמיחה של המועדון. מתוך אמונה שהספורט מיטיב עם בני אדם, כשיש קבוצה שאתה חלק ממנה ומחויב אליה גם מבחינה פיזית, זה גורם לך להתמקד במשהו טוב, להיות חלק, להרגיש שייכות”, מספרת לייה.
“המטרה היא לא ההישגיות”, מחדדת ברוריה “המטרה היא לא לקחת תארים. אם זה קורה אז זה מעולה, אבל זאת ממש לא המטרה. המטרה היא לפתח שחקניות כדורסל שירצו להיות שחקניות מקצועניות, והכמות של שחקניות שרוצות להיות שחקניות היא לא גדולה. אז כל שחקנית שבאמת רוצה להיות שחקנית, צריך לעטוף אותה בכל המעטפת שאנחנו נותנים. ולכל אלו שזה לא החלום שלהן להיות שחקניות כדורסל מקצועניות – אנחנו כאן לתת להן מקום טוב לגדול בו וליהנות מהדרך.”
מועדון עוצמה מודיעין יציין שנה הבאה 30 שנות פעילות, היום משחקות בו 28 קבוצות ליגה, מבוגרים ובוגרות, דרך הנוער ועד ילדים וילדות. המועדון מבסס את ייחודו לא רק כמרכז ספורטיבי מצטיין, אלא כקהילה חיה וערכית שבוחרת להנציח את זכרם של גיבורי ישראל דרך אהבת המשחק.
החיבור האנושי, הקהילתי והחינוכי מבטיח כי סיפורם של הנופלים לא יישאר רק דף בהיסטוריה, אלא יהפוך לחלק מהדנ”א של דור העתיד. כך למשל, המועדון לוקח חלק מדי שנה, בשיתוף הרשות, עמותת סחלבים ומרכז הספורט עוצמה, בטורניר סטריטבול ע”ש עוז צמח ז”ל, שנהרג ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה. עוז שיחק כדורסל בצעירותו וגדל ברעות.
“הטורניר הוקם בעזרתו של אבי”, משתפת לייה “מדי שנה הוא הלך וגדל והפך לאירוע קבוע בפעילות של העירייה. גם כשאבא שלי היה מאושפז, הוא לא ויתר והיה מעורב מרחוק. באוקטובר 2025 זו הייתה הפעם הראשונה שהטורניר התקיים בלי אבא שלי בחיים, זה היה קשה ומרגש מאוד”.
הנצחה נוספת ומרגשת מאוד קשורה לקבוצת הילדות, שרשמה את הדאבל ההיסטורי, וקרויה על שמה של נועה מרציאנו ז”ל. תצפיתנית, ילידת מודיעין, שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר ונרצחה שם. באותה העת, חברתה הטובה הייתה מאמנת במועדון ומאז ומתמיד היה לשמעון פינה חמה בלב לשחקניות הללו.
“מאז שהן היו קטנות הוא קלט שהן משהו מיוחד, גם מבחינת יכולות וגם מבחינה קבוצתית” נזכרת לייה. “כמובן שחלק מהבנות פרשו בדרך וחלקן החלו לשחק רק בשנים האחרונות, אבל היסודות של הקבוצה היו שם כבר מאז, והם היו מאוד חזקים ושונים בנוף של קבוצות צעירות”.
ברוריה מתארת את התהליך בשטח: “לאסוף את השחקניות זו העבודה הקשה, זה מתחיל מגיל צעיר. אלו בעיקר חברות שמביאות אחת את השנייה ואז הן נהיות חברות פה אצלנו בתוך המחלקה, וממש מייצרות כמו תנועת נוער כזאת עם ערכים מאוד גבוהים של קבוצתיות, ספורטיביות, התמדה, נחישות ועבודה קשה. זה לא פשוט בדור של ימינו, בטח עם כל הדברים שהן עברו בדרך: הקורונה, מלחמות, עונות לא סדירות ואתגרים נוספים”. זה גם גיל ההתבגרות – ואנחנו יודעים מה זה בנות, כן, לא, בכי ועניינים, אבל בסוף, כשהן מגיעות למאני טיים הן פייטריות ותחרותיות מאוד”.
“אני עדיין לא מאמינה שכל זה ממשיך בלעדיו”, מסכמת לייה בהתרגשות. “המחלה והמוות שלו עדיין לא נתפס בכלל. הוא מאוד חסר לי. החיים נמשכים אבל רק לעיתים אני פתאום נזכרת שהוא מת. אני מקווה שהוא משוחרר בענן שלו וגאה על כל מה שמתחולל פה למטה”.
