“הבדמינטון נתן לי חיים שלמים“
שחקן הבדמינטון המעוטר מייצג את ישראל כבר יותר משני עשורים ומאמין שהפסגה הבאה עדיין בהישג יד.
בראיון חשוף הוא מדבר על המחיר האישי, על הקיצוץ בתקציב שמונע מהמאמנת שלו (אמו סבטלנה) להצטרף אליו לתחרויות, המחשבות על פרישה והזכות לייצג את המדינה
בזמן שספורטאים מענפים פופולריים נהנים מאור הזרקורים, מישה זילברמן (37) ממשיך לעשות את מה שהוא עושה כבר יותר מעשרים שנה, להתחרות מול הטובים בעולם, לשאת את דגל ישראל על החזה ולכתוב פעם אחר פעם את ההיסטוריה של הבדמינטון הישראלי.
זילברמן, שחקן הבדמינטון המעוטר בתולדות המדינה, כבר השתתף בארבעה משחקים אולימפיים, הישג שאליו הגיעו רק שישה ספורטאים ישראלים. כעת הוא מכוון ללוס אנג’לס 2028, ואם יעפיל אליה, יהפוך לישראלי הראשון שירשום חמש הופעות אולימפיות.
“זו מחשבה שמרגשת אותי בעיקר בגלל מה שהיא מסמלת”, מספר מישה. “זה לא רגע אחד של הצלחה. זו היכולת להישאר בטופ העולמי במשך כמעט עשרים שנה. זה אומר להתמודד עם פציעות, עם משברים, עם שינויים, עם יריבים חדשים בכל מחזור אולימפי ועדיין למצוא את הכוחות להתחיל מחדש. אם אצליח להגיע ללוס אנג’לס, זו תהיה ההוכחה הכי גדולה שלי לכך שהתמדה, עבודה קשה ואהבה למה שאתה עושה יכולות לקחת אותך הרבה יותר רחוק מכישרון בלבד.”
אבל מאחורי המספרים, המדליות וההישגים מסתתר סיפור אחר. סיפור על ויתורים אינסופיים, על משפחה שהקריבה חיים שלמים עבור החלום, על אהבה בלתי מתפשרת לענף שנמצא הרחק מאור הזרקורים ועל אמונה שגם אחרי יותר מ-20 שנה, השיא הבא עדיין מחכה מעבר לפינה.
“אחרי פריז באמת שאלתי את עצמי אם הגיע הזמן לעצור. אבל בכל פעם שאני עולה למגרש אני עדיין מרגיש את אותו ניצוץ שהיה לי בגיל עשר”
אחרי פריז 2024, מישה העלה לראשונה מחשבות על החיים האישיים, הוא התראיין ואמר שהוא מרגיש שהוא צריך להשלים פערים “מבחינתי להקים משפחה זה כמו לזכות במדליה” אמר בראיון לערוץ הספורט.
והנה שנתיים חלפו ומישה חזק במרוץ ללוס אנג’לס 2028 “אני עדיין מרגיש שיש לי מה לתת” הוא משתף על שינוי קל בתוכנית “אחרי פריז באמת שאלתי את עצמי אם הגיע הזמן לעצור. אבל בכל פעם שאני עולה למגרש אני עדיין מרגיש את אותו ניצוץ שהיה לי בגיל עשר. כל עוד אני מרגיש שאני מסוגל להתחרות מול הטובים בעולם וכל עוד יש לי את האמונה שאני יכול להשתפר, קשה לי להגיד לעצמי שזה הסוף.”
ועדיין, הוא יודע, ובעיקר מרגיש שמאחורי ההישגים יש מחיר אישי לא פשוט “הקריירה לקחה ממני הרבה רגעים פשוטים: ימי הולדת, חגים, חתונות, חופשות וזמן עם המשפחה. אבל היא נתנה לי משהו שאין דרך לקנות: היא לימדה אותי להתמודד עם כישלון בלי להישבר, להישאר צנוע גם אחרי הצלחות ולקום בכל פעם מחדש. היא נתנה לי את הזכות ללבוש את המדים של נבחרת ישראל במשך יותר מעשרים שנה. זו זכות שאני אף פעם לא לוקח כמובן מאליו”.
עבור זילברמן, העובדה שחלק גדול מהציבור הישראלי אינו מכיר את הישגיו אינה פצע אישי, אלא בעיקר פספוס של הספורט הישראלי. “אני לא אגיד שזה לא נוגע בי” משתף מישה בכנות. “בסוף, כשאתה מקדיש יותר מ־20 שנה מהחיים שלך למען מטרה אחת, מוותר על הרבה דברים שאנשים בגילי חווים כמובן מאליו ומייצג את ישראל בכל העולם, טבעי שתרצה שגם יכירו את הדרך. אבל אף פעם לא התאמנתי בשביל להיות מפורסם. אם זו הייתה המטרה שלי, כנראה שהייתי בוחר מקצוע אחר. אני קם כל בוקר כי אני אוהב את הספורט הזה. כי אני אוהב להתחרות”.
מבחינת מישה החשיפה אינה עניין של תהילה, אלא הדרך לאפשר לכל ילד וילדה לבחור את הדרך שבה הם מרגישים שהם ממצים את היכולות שלהם, מגיעים להישגים וגאים בדרך שבחרו. “הייתי רוצה שהסיפורים של ספורטאים מענפים קטנים יקבלו יותר מקום. לא בשביל האגו שלנו, אלא כדי שילדים יראו שיש יותר מדרך אחת לחלום. לא כל ילד חייב להיות כדורגלן או כדורסלן. גם מבדמינטון אפשר להגיע לאולימפיאדה, לאליפות אירופה ולהתחרות מול הטובים בעולם.”
“אנשים חושבים שמאמן עומד בצד ונותן עצות. בפועל, הוא העיניים שלך כשאתה בתוך המשחק”
מאחורי כמעט כל נקודה שהשיג בקריירה שלו עמדה דמות אחת שלא הופיעה על לוח התוצאות, אמו סבטלנה. לאורך כל הקריירה היא הייתה הרבה יותר ממאמנת. היא הייתה זו שבנתה את דרכו מגיל צעיר, ליוותה אותו כמעט לכל תחרות, ניתחה כל משחק, חגגה איתו ניצחונות ונשאה איתו גם את רגעי האכזבה.
זילברמן מתקשה בכלל להפריד בין שני התפקידים “האמת היא שאין קו שמפריד. היא האדם שהכי הקריב בשביל הקריירה שלי. אנשים רואים אותי על המגרש, אבל מאחורי כל הישג שלי עומדות אלפי שעות שלה. היא נסעה איתי בעולם, ויתרה על החיים האישיים שלה, ישבה איתי אחרי ניצחונות ואחרי הפסדים, ובמשך יותר מעשרים שנה בנתה אותי יום אחרי יום.”
אלא שדווקא בשלב שבו הגיע לדירוג 33 בעולם והאמין שהוא מסוגל לעשות את קפיצת המדרגה האחרונה ולהיכנס ל-30 הראשונים בעולם, התנאים סביבו השתנו.
בשל המצב התקציבי, אמו כבר אינה יכולה להתלוות אליו לכל התחרויות. עבור מי שאינו מגיע מעולם הספורט ההישגי, זה אולי נשמע כמו פרט טכני. עבור זילברמן, מדובר בהבדל שעלול להכריע משחקים.
אני אומר את זה בצורה הכי כנה, בלי המאמנת שלי, אני לא מצליח להביא את עצמי ל־100% מהיכולת שלי.” לדבריו, תפקיד המאמן רחוק מלהסתכם בעצות מהצד “אנשים חושבים שמאמן עומד בצד ונותן עצות. בפועל, הוא העיניים שלך כשאתה בתוך המשחק. הוא מזהה דברים שאתה לא מסוגל לראות. הוא משנה טקטיקה. הוא מרגיע אותך. הוא יודע בדיוק מה להגיד בכל רגע.”
לדברי מישה, מעבר לקשר המשפחתי, עומדת מאחוריו מאמנת מהשורה הראשונה בעולם. “חשוב להבין שהיא לא רק אמא שלי או המאמנת שלי” מחדד מישה. “היא הייתה אחת משחקניות הבדמינטון המובילות בעולם, עם יותר מ־40 זכיות בינלאומיות ומדליות מאליפויות אירופה, ובמשך שנים הייתה בטופ העולמי. הניסיון שהיא צברה ברמות הגבוהות ביותר הוא נכס עצום עבורי. כשהיא המאמנת שלי היא לא עושה לי הנחות. להפך, ממני היא תמיד דרשה יותר.”
ועכשיו, כשהיא לא לצדו בתחרויות, הוא בהחלט מרגיש את ההבדל”. ישבנו יחד והחלטנו שהיא תגיע רק לאליפות ארצות הברית הפתוחה, שהייתה החשובה ביותר. שם הגעתי לרבע הגמר, נלחמתי על מדליה והשגתי את אחת התוצאות הכי טובות שלי בתקופה האחרונה. בשתי התחרויות האחרות, שאליהן נסעתי לבד, הפסדתי משחקים צמודים כבר בסיבוב הראשון. אני לא מחפש תירוצים. האחריות תמיד עליי. אבל אני גם יודע מה הערך של המאמנת שלי ומה היא מוסיפה לי. אני יודע שכשאנחנו ביחד, אני שחקן טוב יותר.”
“אם נצליח להחזיר את התנאים שהיו לנו בעבר וזה אפשרי רק עם ספונסר, ובעיקר לאפשר למאמנת שלי להצטרף אליי באופן קבוע לתחרויות”
למרות האתגרים, הוא ממשיך להביט קדימה ומקווה להצליח לגייס ספונסר שעשוי לשנות את התמונה לקראת התחרויות הבאות. “לפני שהמלחמה התחילה כבר הייתי ממש על סף הכניסה לטופ 30 בעולם” הוא מספר. “הרגשנו שאנחנו מתקדמים בדיוק בכיוון הנכון, עם מעטפת מקצועית שליוותה אותי באופן קבוע בכל התחרויות. היום אני מרגיש שאני שוב נמצא בשלב הכי משמעותי בקריירה שלי. אם נצליח להחזיר את התנאים שהיו לנו בעבר וזה אפשרי רק עם ספונסר, ובעיקר לאפשר למאמנת שלי להצטרף אליי באופן קבוע לתחרויות כפי שהיה במשך השנים, אני מאמין שאוכל לשבור גם את המחסום הזה ולהיכנס לטופ 30 בעולם. זו לא תחושת בטן. זו ההבנה שנבנתה לאורך שנים של עבודה משותפת ותוצאות שהשגנו יחד.”
“החלום הגדול באמת הוא להשאיר אחריי מורשת, שהבדמינטון בישראל יהיה גדול יותר, שילדים יקבלו תנאים טובים יותר ושספורטאי ישראלי לא יצטרך לוותר על הישגים בגלל מחסור בתקציב.”
מישה כבר מתכונן לתחרות הבאה שלו אבל יודע שגם אחרי לוס אנג’לס, הוא לא יעזוב את הענף ורומז על קריירת אימון אחרי הפרישה “אני לא חושב על איך להתרחק מהספורט. אני חושב איך להחזיר לו. הבדמינטון נתן לי חיים שלמים. אני רוצה שהניסיון שצברתי יעזור לדור הבא להגיע אפילו רחוק יותר ממני. זו תהיה המדליה הכי גדולה שאוכל להשאיר אחריי.”
וזו אולי התמצית של הסיפור כולו: לא רק הקרב על אולימפיאדה חמישית, אלא הרצון להשאיר אחריו חותם. דרך של התמדה, אמונה ואהבה לספורט, שתמשיך גם הרבה אחרי הנקודה האחרונה.